באקולי, עיירה קטנטונת ליד נאפולי, מעוטרת בים כחול, משובץ בסירות קטנות העוגנות בנמל הגדול. על גדות המפרץ מהלכים זקני המקום.
לכאן, לוילה סקלרה, המונחת ממש על החוף, הגיעה דינה אקרמן- אדלשטיין, לאחר חודשים באושוויץ, צעדת המוות ומחנה עבודה בגרמניה.
היא הגיעה עם קבוצת נערים ונערות, יחד עם אחותה התאומה זהבה.
תארו לכם לאחר חודשים של סבל, הן מגיעות אל הנוף המשגע הזה, אל מיטה חמה, אל אוכל טוב ובעיקר אל החיבוק החם של תושבי המקום.
פגשנו כאן את סמואל גוארדה שיונה (שומר ציון). כשתהינו על השם, התברר שמקימי באקולי הם צאצאים לאנוסים ורואים עצמם כיהודים לשעבר, בניה של אנה, אמא של מריה. וסמואל אומר: "מה יותר יהודי מזה!".
כמו אז, גם עתה התקבלנו בחיבוק חם על ידי סמואל, נשיא האזור צ'ירו וצלם, שתקתק עלינו מכל הכיוונים. הרגשנו חשובים לפחות כמו הפליטים של אז... הסיפורים זרמו בקצב הגלים שמתנפצים אלי חוף. סמואל שולט בכל הסיפור הדרמטי של אז. ספור שבקלות אפשר לתרגם לסרט מתח, דרמטי, עם ניחוח רומנטי.
לכאן הגיעו הניצולים, למדו לדוג, נחו, אכלו, התרחצו בים, כשהם מתערבבים באוכלוסיה המקומית ומשתדלים שכמה שפחות ידעו על קיומם.
את הוילה הפקיעו ממשפחה פשיסטית. לכאן הגיעה עדה סירני לקבל את הניצולים בעצמה. בוילה החביאו נשק של ההגנה, בדרכו לארץ ישראל. פגשנו את הדוור שכבר מזמן שכח לספור את שנותיו, אך לא שכח את הימים הדרמטיים ההם בהם העביר בחשאי, מתחת לאף הצנזורה, מכתבים מההגנה לארץ וחזרה. מבצע סודי. לאות תודה קיבל סדור תפילה משלמה טל, איש ההגנה, אותו הוא שומר עד היום.
לכאן הגיעה דינה חסרת כוח כשהיא רכובה על גבו של ניצול אחר בשם יצחק ליבוביץ. מכאן יצאה הספינה עמירם שוחט, מתחת לאפם של הבריטים. לפתע האיר עליה זרקור. קצין בריטי עלה עליה, ירד ואמר, אין עליה אף אחד. אפשר שהיה יהודי?
שוטטנו יום שלם עם הסיפורים שאנשי המקום משמרים עבורנו כבר 70 שנה. ראינו את סליק הנשק, שבעברו היה כנסייה, התבוננו במעט התמונות האוטנטיות שנותרו. ראינו את המערות בהם נהגו להתבודד הזוגות שנוצרו בין הפליטים. על המערות הייתה תורנות. ארבע חתונות היו שם. המקומיים חרדו לספינות שיצאו ללב ים והן עמוסות לעייפה בפליטים עייפים מהעבר ומצפים לעתיד,
התרגשנו עם יוסי אקרמן, בנה של דינה. הודינו לאנשי המקום על שימור הזיכרון, על כל מה שלמדנו וקיבלנו.
את השאר אספר בעיתון החודשי שלי.
היא הגיעה עם קבוצת נערים ונערות, יחד עם אחותה התאומה זהבה.
תארו לכם לאחר חודשים של סבל, הן מגיעות אל הנוף המשגע הזה, אל מיטה חמה, אל אוכל טוב ובעיקר אל החיבוק החם של תושבי המקום.
פגשנו כאן את סמואל גוארדה שיונה (שומר ציון). כשתהינו על השם, התברר שמקימי באקולי הם צאצאים לאנוסים ורואים עצמם כיהודים לשעבר, בניה של אנה, אמא של מריה. וסמואל אומר: "מה יותר יהודי מזה!".
כמו אז, גם עתה התקבלנו בחיבוק חם על ידי סמואל, נשיא האזור צ'ירו וצלם, שתקתק עלינו מכל הכיוונים. הרגשנו חשובים לפחות כמו הפליטים של אז... הסיפורים זרמו בקצב הגלים שמתנפצים אלי חוף. סמואל שולט בכל הסיפור הדרמטי של אז. ספור שבקלות אפשר לתרגם לסרט מתח, דרמטי, עם ניחוח רומנטי.
לכאן הגיעו הניצולים, למדו לדוג, נחו, אכלו, התרחצו בים, כשהם מתערבבים באוכלוסיה המקומית ומשתדלים שכמה שפחות ידעו על קיומם.
את הוילה הפקיעו ממשפחה פשיסטית. לכאן הגיעה עדה סירני לקבל את הניצולים בעצמה. בוילה החביאו נשק של ההגנה, בדרכו לארץ ישראל. פגשנו את הדוור שכבר מזמן שכח לספור את שנותיו, אך לא שכח את הימים הדרמטיים ההם בהם העביר בחשאי, מתחת לאף הצנזורה, מכתבים מההגנה לארץ וחזרה. מבצע סודי. לאות תודה קיבל סדור תפילה משלמה טל, איש ההגנה, אותו הוא שומר עד היום.
לכאן הגיעה דינה חסרת כוח כשהיא רכובה על גבו של ניצול אחר בשם יצחק ליבוביץ. מכאן יצאה הספינה עמירם שוחט, מתחת לאפם של הבריטים. לפתע האיר עליה זרקור. קצין בריטי עלה עליה, ירד ואמר, אין עליה אף אחד. אפשר שהיה יהודי?
שוטטנו יום שלם עם הסיפורים שאנשי המקום משמרים עבורנו כבר 70 שנה. ראינו את סליק הנשק, שבעברו היה כנסייה, התבוננו במעט התמונות האוטנטיות שנותרו. ראינו את המערות בהם נהגו להתבודד הזוגות שנוצרו בין הפליטים. על המערות הייתה תורנות. ארבע חתונות היו שם. המקומיים חרדו לספינות שיצאו ללב ים והן עמוסות לעייפה בפליטים עייפים מהעבר ומצפים לעתיד,
התרגשנו עם יוסי אקרמן, בנה של דינה. הודינו לאנשי המקום על שימור הזיכרון, על כל מה שלמדנו וקיבלנו.
את השאר אספר בעיתון החודשי שלי.
