יום רביעי, 19 באוקטובר 2016

הסיור שלי בבלטיות הסתיים והכל עומד דום ומוכן עבורכם.

נטוס ב-1.8.2017 לורשה ונחזור מריגה ב-10.8.2017- מחכים לנו עשרה ימים מרתקים. טיול המשלב נוף ירוק, אגמים יפיפיים, נהרות ויערות, עיירות קטנות לצד ערים גדולות שהולכות ומתמערבות בקצב מהיר.
בין כל אלה נשמע את סיפורן של קהילות קובנה, טרוקאי, וילנה, פוניבז' וריגה. סיפורם של הגאון מוילה, אבא קובנר, לאה גולדברג, אברהם מאפו
(ויאמרו איש אל רעהו: "ראו-נא היפה בבנות ציון!"
ואמנון אמר אליהם: "הוי, רועים, הרואים את הגבוה מהם, נשפיל-נא לראות את רבצי עדרינו ואל נשא עינינו לראות בבנות מרום ים הארץ!"),
אלחנן אלקס ועוד ועוד... נפגוש את הקהילות האלה בתפארתן ובשברן. נתייחס כמובן גם להיסטוריה המיוחדת של המדינות הבלטיות, לתקופה הקומוניסטית ולמעבר החד לדמוקרטיה.
יער רומבולה הריגה
נבקר בין היתר ברובע היהודי של וילנה שבו פעל הגאון מוילנה. היום הרובע כל כך יפה שזה צובט בלב...
בין הקתדרלות, הצלבים, המדונה ובנה ישו, נחבאים בתי הכנסת, אליהם מגיעים יהודי המקום, כל אחד וסיפורו המיוחד.                        
בקובנה נפקוד את ביתה של לאה גולדברג, הבית נותר כשהיה ורק הזמן שעבר בינתיים הוסיף לו קמטים הנותנים לו מראה מיוחד ומוסיפים לו קורטוב של נוסטלגיה. ממש לידו ביתו של אברהם מאפו, וביניהם ניצבת הגמנסיה העברית.                        
גם בקובנה, בוילנה ובריגה נשמע גם על תקופת המלחמה, נבקר בחלקי העיר שתפקדו כגטו בין השנים 1941-1944. נשמע על תנועות המרד והפרטיזנים ויחד עם זאת נפנה גם זמן לתיירות, בילוי, והתרשמות מהבלטיות העכשוויות.
הבלטיות יפות במיוחד בעונת הקיץ. אנשים אחרי חורף קפוא חוגגים כל יום מחדש. בתי הקפה הומים אדם, המוני שווקים מכל הסוגים, מחירים אטרקטיבים במיוחד. הכיכרות מעוטרות במזרקות, תערוכות מתחלפות תחת כיפת השמים, נגני רחוב, שפע של גלידות ובעיקר מאור פנים ואדיבות...
שלושה לילות נהיה בוילנה, ארבעה לילות בריגה לילה אחד בקובנה ולילה אחד על גדות האגם בסובלקי. הנופים משגעים, התכנים מרתקים, המלונות מעולים והאוכל משובח. התנאים מצויינים והסיור ממש מותאם לכל גיל!
השילוב של כל אלה מבטיח סיור מעניין, חווייתי ומהנה!

מחכה לראותכם.

פוניבז'...

לא זו שבבני ברק, אלא אותה עיר בליטא בה חיו עשרות אלפי יהודים בבטחה עד שהעץ נשרף ונגדע. בכניסה ראיתי בניין עם מגן דוד. עצרתי מיד ונכנסתי. ככה מוצאים סיפורים. בתוכו ישבה קבוצת ותרנים יוצאי הצבא הרוסי. מתברר שהבניין היום משמש אותם לפגישה שבועית, בה הם מעלים זיכרונות מימי המלחמה ההיא. שותים קצת, אוכלים קצת ונהיים לרגע אותם בחורים חסונים של פעם.
ראש הקבוצה הוא גם נשיא הקהילה היהודית המקומית, עם סיפור קשה משל עצמו.
הבניין עצמו שימש בעבר כגמנסיית יבנה לבנות... ולא רחוק משם יש את גמנסייה תרבות והישיבה המפורסמת ועוד ועוד .. נשיא הקהילה המונה 100 איש חש שהוא אולי הנר היהודי האחרון שיהבהב כאן.
הגעתי בערב יום כיפור וההתרגשות עצומה.
כתבתי מיד לשלומי אבנון שעל אביו, יליד פוניבז כתבתי ספר, בו מוזכרים כל אותם המקומות.
שלומי שלח לי את נתנה תוקף ועוד עם נשיא הקהילה והוותרנים שמענו את נתנה תוקף על רקע תמונות ממלחמת יום כיפור. סיטואציה הזויה.. כאן בפוניבז. ההתרגשות הייתה גדולה והדמעות זלגו והכל התחבר יחד... השואה, המאבק שלא נגמר על קיומנו, כוחה של התפילה והחומרים המאחדים בין הארץ לגלות.
בסיור נפגוש אותו ואת סיפור חייו. איש מיוחד, החי כאן בשליחות המתים ולא יכול להרפות.

יום שבת, 8 באוקטובר 2016

ממשיכה ללמוד...

הניגון איננו רק העבר שנעלם, אלא גם האופן שהמדינה הזו בוחרת לספר אותו היום.
כל כך הרבה קהילות, קטנות גדולות בפריפריה ובמרכז, אלפי בתי כנסת שחרבו. כל תמונה כזה חובקת סיפורם של אלפים כולל סיפורו של האומן שצייר. מרתק.
על רקע מערכות היחסים הבעייתיות מתעורר בסלון היהודי של המאה ה-19 ויכוח לגבי יהדות פולין לאן... האם להתבולל? להגר? להשתנות. הזוג זביטקובר שהיו מעשירי העיר היהודים מנהל בסלון ביתם חלק מהשיח הזה.
הרחוב היהודי ערב מלחמת העולם
 
בית הכנסת בדבוגזייץ. דרום מערב אוקראינה. דבר לא נותר ממנו. 
פנטסטי, מרגש ומלמד. ככה נראה גם הסיור כולו ואתם ממש מוזמנים להרשם לשנה הבאה. כדי לחזק את בלוטות הטעם והחשק שימו לב לקולאז' התמונות הלקוחות מספר ילדים יהודים מהמאה ה16. מזכיר במידת מה את סיפורי האחים גרים 300 שנה מאוחר יותר. שלל ציורים מחיי העיירה 1804. התמימות , הפשטות, ההומור והעוני- הכל חלק בלתי נפרד מהווי העיירה שלימים מפרנס סופרים רבים. שנים לא רבות אחר כך, בתוך הבועה הזו התהוו תנועות נוער ציוניות וחלק מחבריהן עלו לארץ. קצת מזכיר את קדיה מולודובסקי באיילת עם שמדייה כחלחלת.
השאלה היא מה עשתה הכנסייה? מדוע שתק העולם?
ארון הספרים היהודי 
ואחרי כל זה בא השקט הגדול...

יום חמישי, 6 באוקטובר 2016

הפעם אני לבדי. לומדת עוד, מחפשת במקומות האלה עוד צלילים של הניגון שנדם.
פגשתי הבוקר את ורשה הסתווית. השלכת מדהימה בשלל צבעיה, הגשם שירד כל הלילה רחץ את העיר, האורות הדולקים ברחובות באמצע היום נותנים לה מראה רומנטי ומיוחד.
כשרואים כל זאת ניתן להבין מעט מהקשר הרגשי של מאות אלפי היהודים שחיו כאן אל העיר הזו אל נופיה וטעמיה.
הירוק הזה כל כך עמוק, הכל ספוג לרוויה במים נותן תחושה של חיים.
ערב המלחמה ורשה הייתה כרך גדול מודרני.
עיר משכילה עם אוניברסיטה גדולה, עיתונות מגוונת, תיאטראות ובתוכה 300.000 יהודים שהרגישו הכי בטוח בעולם.
ביניהם רופאים, עורכי דין, מורים, אנשי תיאטרון, אמנים, חברים בסיים הפולני וחיילים פטריוטים בצבאה. היו גם חסידים ומתנגדים ובונדיסטים וציונים. הפלורליזם חגג...
קשה היה לדמיין את הסערה המתקרבת, סערה שסחפה איתה לא רק את חיי ההווה, אלא גם עבר מרשים בן מאות שנים.
המוזיאון היהודי החדש בורשה מתעד כל זאת. שותל מחדש את הסיפור היהודי בהיסטוריה הפולנית ואת הסיפור הפולני בהיסטוריה שלנו.
הכניסה למוזיאון היהודי בורשה
שני הסיפורים שזורים זה בזה.
בעוד אני כותבת זאת נכנסו עשרות תלמידים מבית ספר פולני למוזיאון, כדי ללמוד על העולם היהודי שהיה ונעלם. הם כבר יגדלו ללא סודות אפלים, ללא השתיקה שאפיינה את עולם הוריהם.                        
פולין מתמודדת באומץ. משקיעה משאבים גדולים בשימור הזיכרון ותוך כך מגלה על עצמה עובדות מטרידות ביחס לעברה ולחלקה ברצח היהודים.

זה לא פשוט אף עם לנקות את האורוות. גם כאן זה מעורר שיח ציבורי לוהט.
הניגון איננו רק העבר שנעלם, אלא גם האופן שהמדינה הזו בוחרת לספר אותו היום.