אני מצרפת כאן את סיפורה האישי של אדלה וייס, אחת מילדות טהרן עליה
אני כותבת ספר בימים אלו ממש.
זכור לי כי נולדתי
סמוך לחג ראש השנה, השאלה איזו שנה? שנת 1931, לא אולי 1935, יכול להיות שנולדתי
בשנת 1933? אני חוגגת
בראשון לאוקטובר 1932, ככה החליט במזרע, אבי החדש ישראל להב ואני בהחלט מקבלת את
זה.
בזכרונות ילדותי אני מפשפשת כמו באלבום שרבות מתמונותיו חסרות,
מנסה לנחש, מה היה מונח במקום הריק. בראשון לספטמבר 1939 הייתי ילדה קטנה כנראה בת
שש. ביום שפרצה המלחמה השתנו חיי, נקטעה ילדותי, קטעים רבים נמחקו מהזיכרון ועד
היום אני מנסה להרכיב את הפאזל.
נולדתי בורשה לצ'שה וסלאבק פיימנט. משפחה אמידה. היינו שלושה
ילדים. שמעון, שנפטר
לפני המלחמה ורפאל אחי הקטן שנרצח במלחמה. בבעלותנו היה מפעל פרוות גדול, בית
מרווח עם חצר גדולה, דבר לא חסר... ואני לבושה בשמלה ארוכה ואלגנטית רוקדת ואלס
לצליל פסנתר הכנף שהיה בביתנו. הוריי היו חילוניים, דיברו פולנית, אך חגגו את
החגים היהודיים. זכורים לי נרות השבת, נרות חג החנוכה, שולחן סדר הפסח... ובעיקר
בית מכניס אורחים, שמח, הומה אדם. הייתה לי ילדות מאושרת. מעניין בנערותי לא
הצלחתי להיזכר בפניהם של הורי, לא הייתה לי אף תמונה, היו לי מהם זיכרונות חמים, אך לא היו להם פנים....
ב – 1.9.39 התעוררתי לרעש מחריד של הפצצות, התעוררנו כולנו
ורצנו לחפש מקלט, הרחוב היה מלא באנשים שניסו למצוא מחסה מההפצצות. המטוסים
הגרמנים החשיכו את השמיים והפילו עלינו צעצועי ילדים ממולכדים בפצצות. אמא צעקה לי
שלא אעז לגעת באף צעצוע. איזה רעש, צעקות מחרישות אוזניים... הגענו לבית של סבתא.
למחרת בבוקר כשקמתי גיליתי כי יש לי קבוצה קטנה של שערות לבנות על הראש.
עד הקמת הגטו גרנו בצפיפות גדולה אצל סבתי. ב – 15.11.40 עברנו
להתגורר בתוך גטו ורשה שממוקם היה ממש במרכז העיר. מעניין שאני לא זוכרת שהוריי
היו מסומנים בסרט שרוול. אני בטוחה שסומנו, אך אולי לי כילדה זה לא נראה חריג
במיוחד.
החיים בגטו היו קשים מנשוא. פחד, צפיפות, חרדה גדולה. הרעב, המחלות והקור
הנורא הביאו למותם
של אלפים. זכור לי כי פעם אחת ראיתי בגטו גרמני עם כלב גדול. היות ובילדותי היה לי
כלב לא פחדתי ממנו ניגשתי אליו בשקט בלי שהגרמני שם לב וגנבתי לו את העצם. כנראה
שהייתי רעבה מאד. אבא החליט שעלינו לברוח מהגטו. בעזרתו של גוי, שלפני המלחמה עבד
אצלנו במפעל הפרוות, הצלחנו באישון לילה להימלט. זכור לי השאל שחימם אותי בקור
המקפיא שהיה בחוץ. פנינו לכיוון מזרח במטרה להגיע אל אזור הכיבוש הרוסי. למה אמא
ורפאל הקטן לא באו איתנו? למה נשארו בגטו? כנראה לא אדע לעולם!
מסלול הבריחה היה רצוף בסכנות. בכל מקום שרצו גרמנים ומלשינים
פולנים. זמן לא רב לאחר שיצאנו לדרך נתפסנו. הביאו אותנו למגרש גדול בו בערו מדורות, היינו רק אני ואבא, אבא אמר לי – אנחנו לא
נשארים פה! התחלנו לברוח, אבא אמר לי שהוא יעמוד ואני אזחל בשלג, כך יחשבו שאנחנו
עמוד חשמל ואבן, אני זוכרת שזחלתי בזהירות עד שהתרחקנו מאזור שבו היו יריות, אבא
הרכיב אותי על כתפיו ורצנו. הצלחנו בדרך לא דרך להגיע לעיר ביאליסטוק שתחת הכיבוש
הרוסי, אבא אמר שכשהוא יוכל, הוא יביא את אמא ורפאל הקטן. יותר לא ראיתי אותם.
נתיב הבריחה הוביל אותנו לקולחוז באזור טשקנט, אבא עבד כחקלאי
אצל אחד האיכרים ואני נשארתי בבית עם אישה זקנה שטיפלה בי. היה מחסור בכל. ומהר
מאד חליתי כנראה בטיפוס. אני זוכרת שקיבלתי טיפול בבית חולים ואחר כך אבא העביר
אותי לבית יתומים שהיה ממוקם במנזר קאתולי. מהר מאד למדתי רוסית, למדתי את כל
התפילות והמנהגים הנוצריים. היום אני חושבת על כל המעברים שעשיתי בגיל כל כך קטן.
על ילדה בת שש שאיבדה את אמא, את אחיה הקטן, ילדה שבלילה נמלטת בשלג כשמסביב יורים
לכל עבר והיא זוחלת בשלג בחושך פשוט כי היא רוצה לחיות, והמעבר לפנימייה ולמנזר... כל זה עבר עליי?
אני זוכרת שיום אחד אבא בא לבקר, הוא הביא ככר לחם, בצע אותה
לשניים ונתן לי את החלק הקטן יותר, התרגזתי, רציתי את החלק הגדול, אבא הסביר לי
שהוא צריך את החלק הגדול יותר כי הוא גדול יותר ממני וצריך יותר, אני התעקשתי והוא
נתן לי את החלק הגדול, אני מצטערת על זה עד היום, זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. עוד באותו יום
הגיעו משאיות ולקחו אותנו (את הילדים היהודים) למסע, הילדים האחרים צעקו אחרינו בלעג "יהודים מסריחים
נוסעים לפלשתינה". לא הרגשתי כלום, התלאות הפכו אותי לקשוחה. ישבנו במשאיות
עם ברזנט, הייתי חולה באנגינה באותו היום, נסענו המון שעות, לא זוכרת לאן, אכלנו
בשר של סוסים וחלב של נאקות, אחרי זמן רב מאוד הגענו לטהרן. את אבא לא ראיתי יותר.
בטהרן שיכנו אותנו באוהלים לפי קבוצות גיל. בכל בוקר נעמדנו
למסדר, הנפנו את דגל ישראל ושרנו את השיר "אנו שרים ועולים". למדנו עברית,
שירי ארץ ישראל ובשעות הפנויות התפלחנו לשוק המקומי לגנוב אוכל. יש לי זיכרונות טובים מטהרן, אך בתקופה הזו כבר הייתי מאד קשוחה, לא האמנתי לאף אחד וסמכתי רק על עצמי. ידעתי
כבר שאני לבד בעולם, אך קיוויתי שלפחות עוד אשוב ואפגש עם אבא.
מטהרן יצאנו לכיוון קראצ'י שבהודו, מקראצ'י המשכנו באוניה לפורט
סעיד. היינו מלאי כינים. רבים מאתנו היו חולים מאד, בעיקר בדלקות עיניים. עשינו קומפרסים עם שתן
כי לא הייתה ברירה.
באוניה ישנו על ערסלים כשאנחנו כל הזמן עם חליפות הצלה עלינו כשהקברניט מנסה לתמרן
בין מוקשי הים הרבים שהיו בנתיב ההפלגה.
מפורט סעיד הגענו ברכבת לארץ. איזו התרגשות, איזו קבלת
פנים...זרקו לנו תפוזים, מחאו לנו כפיים – כמה שמחה הייתה שם ואני רק חשבתי לעצמי – מה הם רוצים מאתנו? אני חושבת שכבר הייתי חסרת רגישות
ואולי פשוט מאד עצובה.
נשלחנו לכפר חסידים, שם פגשתי את הנרייטה סאלד ודורה באדר, שעבדה
כמטפלת. הייתי ילדה פרועה ואלימה, והנרייטה סאלד רצתה שאגיע למוסד מיוחד לילדים
אלימים, אך דורה באדר התעקשה לקחת אותי תחת חסותה. כשראתה אותי מתפללת שהוריי
יחזרו אמרה לי בפסקנות – הורייך כבר לא יחזרו!!! אהבתי את דורה בכל ליבי. היא הייתה אישה נפלאה. רק בזכותה הגעתי עם עוד 24 ילדים
אחרים לקיבוץ מזרע.
במזרע התחלתי לחיות מחדש. למדתי לדבר עברית, למדתי קרוא וכתוב
וחשוב היה לי להשתלב בחברת הילדים. זה לא תמיד היה קל, הייתי בכל זאת שונה, אמנם
היו עוד ילדים כמוני, אך היינו אחרים. למשל אני נהגתי להחביא מתחת למזרן השינה שלי
לחם. בכל פעם שהילדים היו מגלים זאת הם היו לועגים לי. לא יכולתי לעצור את ההרגל
הזה, כי מה יהיה אם מחר לא יהיה לי לחם לאכול? סיפרתי להם שבילדותי היינו משפחה
עשירה ושהיה לי כלב גדול גדול, שהייתה לי בובה מדברת... הם צחקו, לא האמינו לי...
לעיתים הגבתי באלימות, לעיתים שתקתי ועם חלוף הזמן כבר לא הייתי בטוחה אם יש ממש
בזיכרונותיי ואולי אכן בדיתי את הדברים ממשאלות ליבי. אחרי שנים פגשתי בדרך מקרה
את אחות אימי בארץ והיא נתנה לי תמונות וסיפרה לי על עצמי בתור ילדה, הפגישה איתה
אימתה את זיכרונותיי. היא אפילו נתנה לי תמונה שלי עם הכלב . היא גם הביאה לי
תמונה של אבא ואמא. החזירה לי את הפנים לזיכרונות המעורפלים.
במזרע אומצתי על ידי חיה וישראל להב. הייתי הילדה היחידה במזרע
שאומצה חוקית.
ישראל וחיה היו לי הורים לכל דבר. הם פתחו את הלב, פרשו אליי
ידיים ונתנו לי חיבוק ואהבה בהם אני נעזרת כל חיי. רבים מבני משפחתם נרצחו בשואה
והייתה להם רגישות רבה אליי. אהבתי אותם, סמכתי עליהם, ידעתי שאני חשובה להם ושהם
דואגים לי. בייני לבין אורה ואסתרקה היה שיוויון מלא. הרווחתי גם אחיות. פתאום
הייתה לי משפחה.
אורה מספרת כי לפני שחיה להב נפטרה היא קראה לה וביקשה כי תדאג
ותשגיח על עדינה.
חיה וישראל חיבקו אותי, נישקו אותי, נטעו בי ביטחון וציידו אותי
בכלים מתאימים לחיים. לעולם לא אשכח את החיים שלי במזרע. אהבתי את הקיבוץ ואת
המשפחה החדשה שלי. כאן התבגרתי, כאן חזר לי הביטחון, כאן קיבלתי במתנה משפחה, כאן
חזרה אליי האמונה כי יש אנשים טובים בעולם. כאב האובדן יהיה נטוע בליבי לעד, אי
אפשר להשתחרר מהימים האפלים ההם, מהטראומות, אך בצד זה, לעד אשא איתי את יופיו
האנושי של המקום הזה שנתן לי הזדמנות שנייה לחיות את חיי.
כיום
יש לי ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן, אחד עשר נכדים ובקרוב מאוד יהיה לי נין.
אנו
משפחה מאוד מלוכדת ומאד מקושרת.
מאושרת
– כן, אבל מזרע זה מזרע!
